שמואל ב כ:ה מחשבת ישראל: גן נעול

וַיֵּ֥לֶךְ עֲמָשָׂ֖א לְהַזְעִ֣יק אֶת־יְהוּדָ֑ה וייחר [וַיּ֕וֹחֶר] מִן־הַמּוֹעֵ֖ד אֲשֶׁ֥ר יְעָדֽוֹ׃ (ס)

גן נעול

(שמואל ב כ, ה) "ויוחר מן המועד אשר יעדו". פירוש עמשא התעכב יותר מן המועד שקצב לו דוד, והודיע הכתוב שלא התעכב בעבור סבה או הכרח אלא ברצון ובשמחת הלב. והנה ידוע כי יואב טען שֶׁהַרָגוֹ על שמרד במלכות כי עבר מצות המלך בזדון. ואילו היתה עכבתו מפני סבה או הכרח לא היתה טענת יואב כלום. אבל הכתוב מעיד שהיתה העכבה ברצון. ואולי תאמר אם כן באמת היה עמשא חייב לפי שעבר מצות המלך בזדון, ועל עמשא עצמו יקשה, צדיק שכמותו למה לא שמר מצות המלך? דע כי חכמינו ז"ל (סנהדרין מט, א) הרגישו בזה ואמרו "'ויוחר מן המועד', אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא". וחכמה גדולה יש בדבריהם. ודנו כן לפי שעדות הכתוב הוא שהתעכב ברצון ובשמחה ואין זה ראוי לצדיק כעמשא. לכן אמרו שעל דרכו מצא חכמים יושבים והוגים בתורה, וְהִתְוָעֵד עמהם והיתה עכבתו בשמחת התורה, ועל כן התעכב ברצון ובשמחת הלב. ומעתה אין עליו אשמה שעבר מצות המלך, כי בענין זה אינו חל מצות מלך, כמו שאמרו ז"ל (יהושע א, יח) "'כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת', (סנהדרין מט, א) יכול אפילו לדברי תורה? ת"ל רק חזק ואמץ", והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

ועוד תשכיל שעל פי הוראת השרשים הללו שבארנו כן נבנו בבניניהן. רק אעמידך תחלה על כלל גדול בחכמת דקדוק הלשון הקודש הזה, לא נזכר בספרי המדקדקים הראשונים זצ"ל. והוא מה שאמרו שהוראת בנין הכבד20פִּעֵל יוצא לשני, והנה תמצא במקומות רבים מספרי המקרא שהניחו הכבד גם כשאינו יוצא לשני. אבל תדע כי צאת הכבד לשני הוא על דרכים שתים, האחד כשיוצא לזולתו מבני אדם, כמו (קהלת יב, ט) "לִמֵד דעת את העם", שלִמֵד לזולתו. והשני כשיוצא בנפש עצמה. ויש בזה ענינים רבים יתבאר כל א' במקומו. ובמקום הזה לבד נאמר שכל דבר שהאדם פועל ברוח מחשבתו שכלו ובינתו יוצא בנפש עצמה. ומענין זה לשון "איחור" הנופל על עכבה ברצון, והוא הממציא סבות בשכלו להאריך זמן עכבתו. ולכן נבנה תמיד בבנין הכבד. מה שאין כן העכבה באונס או בבושה, שאין בזה המצאה שכלית, או מחשב חושב, כי בעל כרחו יתעכב, נבנה תמיד בבנין הקל. וכן המתעכב מפני סבה הנה הסבה תסיתהו להתעכב, מבלי שממציא ענין לאחר, על כן הוא לא יבנה בבנין הכבד. ואולם אצל עכבה מפני סבה יש עוד פרט אחר, והוא לפי שחפץ למהר ולא להתעכב, אלא שמפני הסבה מתאמץ להתעכב נגד רצונו ועל ההתאמצות או עשות פעולה בנפשו יונח תמיד לשון התפעל, כמו (דניאל י, יט) "וּבְּדַבְּרוֹ עמי התחזקתי", כלומר עשיתי גבורה בנפשי. (במדבר יג, כ) "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", (בראשית ו, ט) "את האלהים התהלך נח". וכן כאן המתעכב נגד רצונו תמיד יהיה בבנין התפעל, וכמו שיורו על זה כל הכתובים שהבאנו לעמלה, לא נשאר זולתי הכתוב אצל עמשא (שמואל ב' כ, ה) "ויוחר מן המועד" שנבנה בבנין הקל. לפי שמחשבת צדיק שכמותו גזר להתעכב, ולא היה צריך להמציא סיבות למה יתעכב, כי מצות השם ב"ה היתה הסבה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (סנהדרין מט, א) שעמשא מצא בדרכו כת חכמים הוגים בתורה והתחבר עמהם וזה גרם עכבתו. ולכן במקום הזה לבד נזכר בבנין הקל ולא בזולת המקומות. ולדעתי שגם מבנין השרש בקל למדו קדמונינו ז"ל כן, והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy